לכל מקום שאליו הגיעה, לקחה איתה רותי את המצלמה. אותה מצלמה שקיבלה במתנה אי אז, מבעלה ישראל שנפטר בדמי ימיו. כך או כך, היא התאהבה בצילום במקרה, אך משנעשה למרכיב כה דומיננטי בחייה נדמה היה שהמצלמה הפכה לחלק מגופה, מחוברת אליה תמיד, מוכנה להישלף מול כל אובייקט מעניין.
ומה עניין אותה? הכל: פנים אנושיות וטבע דומם, נופים אורבניים ואובייקטים נחבאים. היה לה הכישרון לגלות יופי נסתר במה שנחשב לבנאלי, שכיות חמדה נדירות בתוך השגרתי, היומיומי, השכיח. בעין סקרנית ואוהבת, הנציחה את המראות שחלפו מול פניה – בלי לביים, בלי לתכנן, בלי לייפות או לעבד-בדיעבד. תחת ידיה, גם כיסאות הנוח שעל חוף הים, חלונות עץ מתפוררים או כבסים צרובי-שמש התלויים על חבל הפכו באחת ליצירות מופת צבעוניות, מלאות הוד וחיים. היא בחרה: "למצוא את היופי בכל דבר".
תצלומיה של רותי מצאו להם קהל אוהדים רחב, והתחביב שנולד במקרה נעשה לייעוד מרכזי: יצירותיה הוצגו בגלריות, תערוכות ועל פני לוחות שנה בישראל ובעולם.
