אבי האב התמים

אבי יושב לשולחן הכתיבה שלו אהוב שלו,

לא מרוכז, בבקרים המוקדמים של

סיאטל ומניף את עטו, היו לו עשרה,

כדי לחתום על החשבונות –

דו"חות פיגורים נואשים. אך כך היה הכל –

אור ומים ומה לגבי אוויר. אבי ציפה

למשהו שונה שיוכל לחתום עליו את שמו –

החלומות שנמסו חוסמים את הרחובות

המרוצפים אבנים עגולות

כולם מדממים וחשופים.

אבי, שהיה ער בחשיכה המוקדמת, היה עוזב

את שולחן הכתיבה לאחר שאימי מיהרה לצאת לעבודתה,

והיה אומר את תפילות השחרית

בפינת החדר ששימשה בשביל אלוהים

והיה כורך את התפילין על זרועו הלבנה לבנה

בעוד אני ממהרת להתכונן לבית הספר;

נוטשת את הישן, מאמצת את החדש, כך הייתי

אני, הדרכון שלהם לעולם החדש והזוהר.

ובעודי אוספת בזריזות את ספריי

וטורקת את הדלת שבראש מדרגות העץ הרעועות

הוא היה קורא, חזרי בריאה ושלמה,

באותה שפת אם שכמעט חנקה אותנו

בעוד אני מדלגת במדרגות שתיים-שתיים

צמותיי על כתפיי מאחור, משאירה אותו להתחיל את

יומו הקמל.

מעולם לא הבטתי לאחור.

כי לו ראיתי את פניו בחלון

כשהוא מנופף לשלום, הייתי

משליכה את ספרי הלימוד שלי

ורצה בכל כוחי במעלה

המדרגות כדי לאחוז בו ולהחזיק

אותו בטוח תמיד לצדי.

החלום האמריקאי

אמי בוכה

בברוקלין

בורו פארק, אם לדייק,

עושה אהבה כעת עם

רופאים בלבד

בצילומי רנטגן שבועיים

ובדיקות רציניות,

מחפשת בתפילות

וביד רועדת

את מה שאינו שם,

את הדייר המתאכסן

בלבה מאז

ומתמיד

יודעת שהכל

גמור עכשיו

והיא לא השיגה

דבר וכל שנותר

להעיר אותה

בשלוש לפנות בוקר

הוא אוושת אותו

גן של זרים במעלה

הדרך, שם אין

תיעוד מביש

של משא אבידות.

דובשנית שלי

האהבה מעוורת וגונבת,

לא שמעת?

אינך זוכרת שאימך

אמרה לך, הזהירה אותך

לשמור על התיק שלך ועל

שאר הדברים היפים שאת

נושאת איתך בתשומת לב רבה?

ולא הקשבת לשום מילה, נכון

וכעת אחר חוגג

עם החפצים הגנובים

ואת נותרת בוכייה

במחלקת אבדות ומציאות.

אך מי מקשיב לאימהות.

מה בכלל יכולה אימא לדעת?

האם חייה לא התרחשו מזמן?

כיום הכל כה שונה,

כל כך שונה שאפשר למות.

האין זה נכון, דובשנית

יפהפייה ורעבה שלי.

מלחמה

בוקר סתמי אחד, צווחים

מול בוקר שטוף שמש לבנה

כמו ציפורים היסטריות, הצופרים

יתחילו ואני אאלץ לברוח עם ילדיי,

הפעם באמת, למקלט, החדר

בביתי שנועד להרחיק את המוות,

ותופים הולמים במקום לבי.

הילדים מחכים.

אזעקות מייללות. מה אעשה?

איני יכולה לקבור אותם באדמה ולשלוף אותם

מחדש שלמים באביב. איני יכולה לאחות

אותם שוב בתוכי. לאן אקח אותם?

המקלט הוא רק לימי שלום, לאחסון

דברים. הוא אינו יכול להרחיק מלחמה.

להרים אותם גבוה לשמים

ולהחזיק בהם שם מעל לאוויר המורעל

עד שהסכנה תחלוף, ואולי לאלוהים יש

כיסים איפה שהוא לאחסון ילדים, אך עדיין

לא מצאתי אותם ונעשה מאוחר.

היכן אסתיר את ילדיי

כשהאדמה מסלקת אותם

בין צפירה ראשונה

לאחרונה..

ולנטינו

פוסע בקלילות בחדרי,

מתגנדר לפני המראה.

אני מתחננת, ואני מפצירה אך איני יכולה להזיז אותו. הוא רק צוחק,

כמו היה בעל הבית שלי,

וכן, פשוט כאילו הוא בעל הבית

שבא לקחת את המפתחות.

ואת יודעת איך

זה כשמישהו מתנהג כאילו אין לך

סיכוי. את פשוט קמה מכיסאך,

מבלי לעשות עניינים וממלאת את

מבוקשו. ואולי קצת יותר, אפילו מתחננת שיישאר

וינעל את הדלת.

רובינקון

היום צונח שביר, נוחת

לרגליי. אני מתכופפת להרימו,

אך איני מסוגלת לאחות את שבריו.

ישנם חלקים שבורים ואחרים

חסרים, ויש כאלה שלא התאימו

מלכתחילה. מחשיך.

עוד מעט יהיה מאוחר מכדי לעשות משהו, פרט

להטמנת השבר הקרוב ביותר שאמצא

בכיסי, כמו אותם אסטרונאוטים אלוהיים,

שעם עזיבת הירח לקחו עמם חתיכה,

כדי להוכיח שהיו שם.

סוסי הרבעה

גברים צעירים, כמו סוסי הרבעה

ברביצת מלחמה, תאווה

פורצת מהם כמו

אש תותחים.

אך עד מהרה הם מבינים,

כושלים באש צולבת

של בגידה, ששוב

רימו אותם. החלב והדבש הזורמים

מגן הילדים הפכו

בפיהם לחומצה.

השמיים לא מעמידים פנים שהיום הוא לילה

העצים ממתינים לרוח

לעלים שצבעם דהוי

כשל חול.

דבר לא יעצור גסיסה

ביום באור שמש

מלא. לא מכוסה או מוסתרת

רק גסיסה גלויה

בשמש.

והנערים נופלים, לא למען אהבה,

אחד-אחד, זכרותם מתפוררת, אך

לא למען אהבה. דבר לא יסתיר את

צבע הגסיסה, או ירכך מראה פרוע

של לבבות נחים בשלווה בחצר

האדומה של שדה הקרב ממתינים

להיספד.

המנונים מושרים בהתלהבות

בקתדרלות כסופות תלויות בשמים.

זמרים מסורסים

בהרמוניית מלאכים והתווים

צונחים מהדף.

השיר מעולה.

אין צפור שתתחרה בצליל השבור.

זוהי מלחמה בסי מז'ור.

זו תקופה בחיים.

השלום יצא לסיבוב ארוך-ארוך.

האם

לך, אימה של התינוקת שבכתה

ושאת בכייה השתקת

אני חייבת לכתוב,

עשית רק מה שאחרות

עשו לפנייך "אין חדש תחת

השמש" אמר קהלת.

נבצר ממך לדעת מה יהיה

גורלה, ובידיעה שלתינוקות

וילדים ערך זהה בעיני גברים במלחמה,

כאשר הרובה הוא הדבר היחיד בעל

חשיבות, אחרי הפין שלהם, כמובן.

החלטת לקחת את החוק לידייך

ולעשות את שעשית אחרת מי היה מאכיל

אותה מרווה את צימאונה אוהב אותה

איך הייתה יכולה להיות בלעדייך.

לכן עדיף היה לחנוק את הצורך שלה באהבה

עדיף היה לה לראות את עינייך האוהבות

ברגע שלחצת את ידייך על פיה מאשר

חייל כלשהו שהיה יורה בה להנאתו

או גרוע מכך.

כך היית זו שהוציאה אותה

כמו שהיית זו שהכניסה אותה

לתוך עולם זה שבו אלוהים עוזב

מדי פעם בלי להודיע מראש.

אטימולוגיה

אתה תִּרְגַמְתָּ את העולם למענִי.

פִּעְנַחְתָּ את מְשָׁלָיו.

פִּיצַחְתָּ את האָלֶפְבֵּית שלו.

הִסְבַּרְתָּ את המֵטָפוֹרוֹת שלו.

סִחְרַרְתָּ אותי מֵעַל הַגְזָמוֹתָיו.

עכשיו המילון כולו שלי.

בכל מקום מילים.

מִתַּחַת למיטה.

מאחורֵי כּוֹנָנִית הספרים.

אבוּדוֹת בעשב הקיץ הגבוה.

לא אאסוף אותָן.

אֶתֵּן לאבק לְכַסּוֹתָן.

לא אֲשַׁבֵּץ אותָן בִּמְקוֹמָן.

הרכבת יצאה מהתחנה

אתה עָלֶיהָ, אנחנו מנופפים לשלום;

מִמְחֲטוֹתֵינוּ נוֹתְרוּ בבית בוכות.

אתה גָּנַבְתָּ מילותיי.

לָקַחְתָּ אותָן מִיָדַי.

עכשיו אֵין לי כְּבָר מה לוֹמַר.

באדמה רטובה, רטובה

אני מקווה שלא יקברו אותך

באדמה רטובה, רטובה. מקווה

שהגשם יחדל, לפחות לזמן-מה.

כיצד אוכל להשכיב אותך כך,

אתה שאף פעם לא היה לך די

חם ואהבת להתכסות

בפוך ברווזים גם

באביב.

כיצד אוכל להשכיב אותך

כך באדמה רטובה, רטובה

כאשר גם בשיא הקיץ נזקקת

לשמיכות, שתיים ואף שלוש,

כי אמרת שכך אתה חש

מוגן יותר.

כיצד אוכל להשכיב אותך

כך באדמה רטובה, רטובה

בלי דבר מהבית,

חדרך, חפציך.

כיצד אוכל להשכיב אותך

באדמה רטובה, רטובה. אני

מעדיפה להשאיר אותך

כאן בחצר האחורית של ביתי,

שם אכסה אותך בגופי לנצח.

מדוע אמי צוחקת משירי, ובצדק

לא פלא שאמי צוחקת

מן ההמולה הספרותית שלי

מפרחי שיריי

מהאשליות ומהדימויים על

טבעו של הטבע

ולבו החמקמק של האדם

מצבע האביב

משמי יוני ומפעימותיה

הפרועות של האהבה. מפני שהיא,

אמי, ראתה את קריסת הזמן

רעידת האדמה של היקום

הרם עולמה

שירים, שירים נועדו לאונטר דן לינדן,

לפראטר, לסאכר טורטה, למקהלות

הווינאיות הגדולות של ובר, להאר ושטראוס

אך אימי, אתם מבינים, היתה צריכה לרקוד ואלס

ללא מוסיקה

מול בניני המפקדה ולחייך

בדרך תמימה ומטעה

לבקש בהכנעה רבה את סליחתם של

מיין הרן ולהפציר במין קומדנט

עם המסמכים הללו להעביר יצורים אומללים

חסרי ערך אלו למקום אחר ואיכשהו

ומפני ומפני ומפני שהוא עשה זאת

יצאנו לאודיסיאה יהודית וכפי שקורה באודיסיאות

הגענו לבסוף לאיזה יער ואז

החיים החלו ברצינות בפעם השנייה

ואיש לא ידע לאיש לא היה אכפת שקמנו

לתחיה שהיתה זו תחיית המתים האמיתית

איש לא שאל לא רצה לדעת

איך היה שם

איש לא רצה לשמוע תשובות

אבי השתדל כל כך לתת

שכולם ברחו כאשר

ניסה לספר להם כאשר צרח

שההווה הוא ארץ עיוורת

שהעבר הוא בית עלמין

שהעתיד הוא בית קברות

ולכן אמי צוחקת

משירי, ובצדק

דז'ה וו

אני בבית הכנסת

זוכרת את אשר איני רואה

רואה את אשר איני זוכרת

אבי

עטוף בטליתו בצבע

קלף עם צווארון כסף

אימי יושבת למעלה במקום

המותר לנשים דמעות הנשים

רבות הן בוכות בשביל כולם

סיום לא נראה באופק

אמי יודעת שמשאלותיה יכולות

להתגשם רק באמצעותי בתה

שיושבת כה שקטה לצדה פרח כל

הנשים מהללות אימי יודעת שלא אשנה את

עולמה אולי אפילו אלוהים ישמור אהפוך אותו

לאפל יותר ניזונה מאינספור חלומות מפורטים

לא אזהה את האמיתי כאשר יגיע

אלא אסתפק בורה וטיפשה בעותקים

בלויים שאמי מחזיקה בכוח בידה

אני פורחת על ידה הנשים נאנחות ולוחשות

מאחורי כפות ידיהן אימי מברכת נגד עין הרע אך

מאוחר מדי אני מוכנה לטעות העצומה

הראשונה שלי אני עומדת לצעוד דרך

השער ההפוך לחלוטין לזה שאימי שלחה אותי

אליו המערכה הראשונה עומדת להתחיל

אבי יושב ומבכה את העבר אימי

צובעת את העתיד ואני בתם המתורגמנית שלהם

שכחתי את שפת אימי עד מהרה אשלוט

בשפה החדשה בקרוב כלל לא נוכל להבין

עוד זה את זה.

שלושים

שלושים יום

ואנו שוב כאן

להתאבל.

אחר צהרים מאוחרים.

השמש שוקעת.

בקרבתך פרדס עצי תפוז

גווע שיצמח לבניינים

גבוהים שמערערים

ושוברים את השמיים.

השיש כבד עליך, אנו

יודעים. אנחנו מביאים לך

פרחים. גם הם גוועים כבר

אף שטרם עזבנו

אותך, ושירה מתוקה

של שירים בעיר לבנה זו של אבן,

שתהיה כה דוממת לאחר לכתנו

ותחכה בסבלנות שנגיע הביתה.

אל תראה לי

אל

אל תראה לי עוד תמונות.

אינני רוצה לדעת

אודות ילדים בעגלות רתומות לסוסים

אודות גברים בקרונות לבהמות

אודות נשים שנלקחו

אודות פרידות המוניות,

אודות צעקות שלא מהעולם הזה.

תן לי להעמיד פנים

שבני עמי היו מלכים בחופש

שהילדים היו נסיכים רכובים על סוסים

שהנשים היו מלכות של הכל.

השלך את כל התמונות האלה, אמרתי לך.

אינני רוצה לדעת.

לא. הסבים שלי לא נרצחו.

לא. ההורים שלי לא היו עבדים.

לא. על זרועי אין מספר.

זה קרה פעם לשבט אחר.

זה קרה פעם בעידן אחר.

סלק את התמונות האלה, אמרתי לך.

אל תראה אותן בבית שלי.

כיצד אוכל לספר לילדיי שהתייחסו

אלינו גרוע מלאשפה, הרי פועלי

הזבל כאן משתמשים בכפפות.

ויש תמונות של הכל.

אל תראה לי עוד.

אל תספר לי עוד.

אל.

הג'יגולוס של תל אביב

לילות מוצאי שבת בעיר

על הטיילת ליד הים,

הנשים נופלות לאחור בחשיכה,

עקבי הכסף שלהן שוקעים

בחול כאשר האהבה צונחת לפתע,

לוחצת תקוות שווא אל תוך לבבותיהן

הגוועים בציפייה לחלום.

הגברים הצעירים קמים, מנערים

ברפרוף אצבעות מקצועי את החול

מעל חליפותיהם הלבנות כחלב

וזזים משם כמו רקדנים לריקוד הבא,

בעוד הנשים מנערות מעליהן את הרסס

שניתז מהים ומסרקות את החוף המלוח

מתוך שערן. החול נושר

מעל שדיהן.

הן צועדות בחזרה אל חדריהן הריקים,

המסודרים כמו פנסים לאורך הרחובות

החשוכים. הכוכבים אינם מתערבים.

הירח משגיח על השמש.

הלילה עוד ארוך.

פאי פטל בויזן

היא אמרה לילדים שיש לו בעיה בגב. וכך היה. הוא מעולם לא נעדר מיום עבודה. כל אותה שנה הוא היה יושב לאחר שובו הביתה בכורסא הגדולה בחדר האורחים וצופה בטלוויזיה, בספורט, בחדשות. הכל כאב לו. היא לא שכחה לעולם כיצד הוא הביט בה כאשר שאלה אותו מדוע הוא שקט כל כך. היא לא שאלה שוב.

לפני שהוא עבר לבית החולים כדי להישאר שם עד הסוף הם היו שוכבים יחד במיטה בלילה, לאחר שהילדים נרדמו, כל אחד מהם עם ספר, לא קוראים, לא מדברים, עד שהוא היה מסתובב לבסוף על צדו. היא הייתה מכבה את המנורה שלו אך משאירה את שלה דלוקה. באותם ימים לא יכלה לשאת את החשיכה. האור נשאר דלוק כל הלילה. מדי לילה. הספר שמולה היה פתוח תמיד באותו עמוד. אף אחד מהם לא הזכיר את השם. כאילו עצם אמירתו תביא לביצוע המעשה הסופי.

בבית החולים היא הייתה גוזרת מתכונים ממגזינים של בישול גורמה, בשביל הימים הטובים שיבואו. היא התאהבה באחד המאמרים. תצלומים ממסיבת קיץ, בדיוק כמו זו שהיא תכננה ליום שבו ישוב סוף-סוף הביתה בריא. השולחן ערוך ועליו פרחי הגינה המתוקים ביותר, כוסות קריסטל מלאות עד שפתן ביין משובח, לימונדה ונענע בקנקנים גבוהים וצבעוניים, ציפורים מצייצות על עצים ירוקים עשירי עלווה, אוכל מעולה בכלים יפהפיים. חגיגה גדולה. כולם שמחים.

ואילו קינוחים ערבים לחך היא תכין. טרייפלס, מוס שוקולד, פרפה. ומשהו חדש שבו חשקה באופן שאין לו הסבר. זה יהיה הגרנד פינלה – פאי פטל בויזן עם קרם אנגלייז ושקדים צרובים. היא מעולם לא טעמה או אפילו ראתה פטל בויזן. זה פשוט נשמע הדבר הנכון. במצב המתנה לעתיד מזהיר.

מגזינים של גורמה שנערמו בבית שפעו חיים טובים. מלונות יוקרה, אתרי ספא של פעם, מאמרים מפורטים על מקומות מגרים שאותם יש לראות לפני שמתים.

גזירת המתכונים ומיונם לקטגוריות מפורטות – זה היה העיסוק היומיומי שלה כאשר הייתה יושבת בקרבתו, והוא שוכב ללא תנועה ושקט לחלוטין כשעיניו עצומות. והיא המשיכה בכך בבית. הלילות היו משהו שפשוט צריך לעבור. לא היה מקום שבו חשה הקלה. אך למרות שהמתכונים מוינו באופן מדוקדק, היחיד שהיא הצליחה להדביק בספר המתכונים שלה בכריכת בד היה זה של פאי פטל בויזן. הוא נשמע כל כך טוב. כל כך נורמלי. אך כעת היא לא הייתה מסוגלת לאכול. המזון הפך בפיה לתרופה מרה.

היא חיפשה תמיד מאמרים ארוכים ומעניינים כדי לקרוא אותם בקול בבית החולים בעת שהיו בחדר הדיאליזה. ה"ניו יורקר" היה הטוב ביותר, עם המאמרים הרציניים שקריאתם בקול  אורכת זמן רב. מדי כמה ימים הייתה בוחרת כמה נושאים, לא משנה מאיזה תאריך, ומביאה אותם לבית החולים. מאמרים מלומדים וארוכים על משברים של אותם ימים, ביוגרפיות מפורטות עם מידע רב יותר ממה שמעניין לדעת על אדם כלשהו. כל זאת כדי להמתיק את השעות הארוכות והמעייפות בחדר הדיאליזה, שם הוא בילה שלושה עד ארבעה ימים ארוכים מדי שבוע.

היא שנאה את אותם ימים נטולי רחמים בחדר הזה. הטיפול גרם לו להיות מאוד חסר מנוחה והיא החליטה שקריאה בקול עשויה לעזור. היא הייתה סוגרת את הווילונות וקוראת. אך המשפטים נשמעו לא הגיוניים. היה הרבה רעש. היא הייתה עוצרת לעיתים קרובות קצרת נשימה, ואז מתחילה שוב בפסקה אחרת, בעמוד אחר, כשהיא מאבדת את הנקודה שבה הפסיקה. לא הייתה לכך כל חשיבות אם היא חזרה על עצמה או דילגה על עמודים. איש לא הקשיב, אך המילים, המילים ריחפו באוויר ועטפו אותם, מגנות עליהם מפני העולם.

חדר הדיאליזה היה תמיד עמוס מטופלים, בני משפחה, אחיות, ואפילו רופא שהיה חולף בו מדי פעם. היא אמרה לעצמה שזה לא יימשך לנצח, בניגוד לאותם אומללים שאצלם הבעיה כרונית. אבל הם ללא ספק זמניים כאן. אך פעם אחת, כאשר היא הצליחה סוף-סוף לדבר עם אחד הרופאים ושאלה אותו כמה זמן זה עוד יימשך, הוא משך בכתפיו. איש לא אמר לה מעולם מה שרצתה לשמוע, וכולם רצו להמשיך להחזיק אותו שם.

בבית החולים היה לו חדר משלו, האחרון בקצה האולם. במשך הימים הארוכים היא הייתה צועדת הלוך ושוב לאורך המסדרונות. החדרים פתוחים לכל רואה, ואנשים חשים הקלה לראות שכולם בטוחים במיטותיהם. מדי פעם הייתה נעצרת לשיחה. אך עם חלוף הימים והשבועות יותר ויותר אנשים היו חדשים. היא התגעגעה לאלה שמעולם לא נפרדו לשלום.

היא הייתה באה מוקדם מדי בוקר, עם כריכים, ספרים, מגזינים, אוכל שהכינה במיוחד בשבילו, טרי בכל בוקר. מרק עוף עם כנפיים כדי שיתחזק, לפתן תפוחים עם קינמון, דבש, לימון. הכל חייב להיות סטרילי. ממש בדיחה. אם הוא פשוט יאכל, זה לבטח יבריא אותו. הוא לא אכל ומדי ערב היא הייתה מחזירה את האוכל הביתה ומשליכה לפח האשפה. אך זה לא יהיה כך תמיד. בקרוב הכל יהיה נורמלי. הוא יתחיל שוב לאכול. אחרת איך יחלים?

הוא לא רצה שהיא תקרא באוזניו בחדרו. ולכן היא הייתה מוציאה את הספרים שלה, כמהה למלא את מוחה במשפטים ומילים. אך מעולם לא הפכה דף. לכן היא עברה בסופו של דבר למגזינים ולמתכונים. לא ייאמן איזה מבחר של מגאזינים.

הוא לא היה מסוגל לזוז. גופו כאבן והיא יושבת בשקט וגוזרת מתכונים. הייתה לה ערמה מכובדת. לאחרונה הקפידה פחות על שיטת התיוק שלה ולבסוף התחילה פשוט להשליך את המתכונים לתוך תיק הקניות שלה ללא סדר כלשהו.

בהתחלה היא השתדלה להיראות יפה במיוחד. היא ידעה שהרופאים נחמדים אליה יותר כשהיא נראית טוב, כאילו כך היא שווה דקות ארוכות יותר מזמנם היקר. בימים הראשונים בבית החולים היה אפשר להבחין עד כמה הוא גאה בה, אך עד מהרה הפסיק לראות אותה בכלל.

מדי בוקר היא באה לבית החולים כשהיא נושאת את אותם שני תיקים גדולים מלאים מגזינים, ספרים שהיא לא פתחה מעולם אך תפתח בקרוב מאוד, הספר לגזירי העיתונים וכמובן אוכל טרי שהכינה; לפעמים גם פרח אחד או שניים שקטפה בגינה בדרך החוצה. היא ידעה שהוא מחכה לה. הוא חיכה תמיד. בשבוע הראשון בחדר, כאשר הכל היה עדיין חדש, היא הביאה שני שרכים. להעמיד פנים שזה בית.

בהתחלה הוא היה יושב זמן-מה על כיסא בקרבת החלון עם משקפי שמש. הוא אמר שהשמש מסנוורת. אך כך היה רק בימים הראשונים. בהמשך הוא רק שכב במיטה בלי לפקוח את עיניו.

היה לה קשה לעזוב אותו מדי ערב. אך היא גם חיכתה בקוצר רוח לרגע שתצא משם. מי ישמור עליו בלילה כשהוא לבדו, חסר אונים בחשיכה. האחיות היו עסוקות ולא היה לו כוח לקרוא להן. היא חייבת לחפש מישהו. מישהו שישמור בלילה. כי היא דואגת לו כל הלילה.

החברים באו לבקר, לא מאמינים. עד הכימותרפיה איש לא ידע. אך כאשר היא ראתה את הנזק העצום אי-אפשר היה לשמור עוד בסוד.

מדי לילה, קרוב לחצות, היא הייתה נוסעת במונית הביתה. היה קיץ אך לה היה קר תמיד. במונית היא הייתה מקשיבה לסדרן שולח את הנהגים ברחבי העיר. היא ניסתה לדמיין את כל האנשים שנוסעים במכוניותיהם בשעת לילה מאוחרת זו, נוסעים הביתה לבעלים ונשים שמחכים, או אולי לאהוב או אהובה חסרי סבלנות כבר. הביתה. איפה זה עכשיו? הוא היה הבית שלה. את אלוהים אי-אפשר לתפוס אפילו לשיחה קצרצרה.

חברים שלחו אותה לפסיכולוג כדי להכין את הילדים לסוף שיגיע. הם המליצו על מישהו שאיבד רגל במלחמה. היא ריחמה עליו. הווילונות בדירתו היו אטומים. הם הרבו להתווכח. הוא רצה להכין את הילדים. לומר להם את האמת. לא, מוטב להניח להם בשלוותם עוד זמן-מה. הוא אמר, את חייבת, אין כבר זמן. היא ענתה, עדיין לא, עדיין לא. הוא אמר, זה יכול לקרות בכל יום עכשיו.

כשהייתה עוזבת היה כבר מאוחר בלילה. היא הייתה מחכה למונית ברחוב. הביתה. אך אין באמת בית בלעדיו. אפילו באותם ימים אחרונים היא הייתה נכנסת מייד למטבח כדי לפרוס תפוחים בשביל הלפתן שלו ולבשל מרק עוף שללא ספק ירפא הכל. ומדי ערב היא הייתה משליכה אותו לפח, כשהוא עדיין סטרילי.

מנהל המחלקה עם רופאיו הצעירים היו באים לביקור רופאים במחלקה. כאשר הם היו מגיעים לחדרם הם היו מבקשים ממנה לצאת. ברגע שהיו מסיימים  את הביקור היא הייתה רצה אחריהם, נואשת למילה טובה. אך לא הייתה כזאת. כאשר היא הייתה מצליחה להשיג אותם לפני שנעלמו הם היו אומרים לה שהם לומדים את המקרה.

באחד הבקרים לקראת הסוף, האחות הראשית, שמעולם לא הייתה ידידותית, מיהרה לעברה. חדשות רעות מהמטולוגיה. זה בכל מקום.

היא המשיכה לגזור מתכונים, אך עתה לא טרחה עוד לגזור במספריים אלא קרעה אותם מהדף וזרקה לתוך שקית. לא עוד תיוק. לא עוד קטגוריות. שיהיו מפוזרים איך שהם.

טפטופי רוטב בטרסקוץ' עם שקדים צרובים על רוטב גלידת קפה עם שוקולד מריר  ועם תוספת ליקר תפוזים ולמעלה אגוזי לוז קלויים, ופל תפוחים וקינמון וחמאת דבש. נניח אותם יחד בטעמם הנפלא.

היא הניחה את התיקים המלאים מתכונים לצד המאמרים שקראה בקול באותו קיץ. בתחילת הסתיו עדיין הכיל ספר המתכונים בכריכת בד בגון ירוק-תפוח מתכון אחד בלבד. פאי פטל בויזן מחכה לחברה.

סודות פנימיים

אני שוחה מדי יום. אני מכריחה את עצמי לקום מוקדם בבוקר, נדחקת לתוך בגד הים (עושים אותם קטנים מדי בימינו) ויוצאת במכונית אל תוך השחר החיוור, אל בריכת השחייה שבמרחק כמה רחובות מביתי, על גבעה ירוקה, עצים, בריזה, בריכה בתוך אוהל פלסטיק לבן בחורף. אף ששחייה מדורגת במקום גבוה כספורט מרגיע, מתנפלות אותי תוך כדי שחייה מחשבות חתרניות. אני לא נרגעת.

אנשים ששוחים מדי יום אומרים שהשחייה מארגנת להם את הראש. הם יוצאים מהמים כמו חדשים. לא כך אני. לאחר חצי שעה של הצצות אובססיביות בשעון הבעיות שלי הופכות קשות יותר. יותר מדי זמן להרהורים.

אני מתגוררת בפרבר עשיר, במרחק נסיעה נעימה מתל אביב כשהים התיכון משמאל. היה קיץ בודד ונטוש במיוחד. חברים שלנו טסו לטוסקנה לווילה מקסימה עם טבח ומנקה כלולים; לדיסנילנד עם טיולים גם למיאמי, לקובה ואולי גם לתאילנד, קצת קשה לביצוע אך עם שפע איים לברוח אליהם, ובלי הכרח לתור אזור לחימה מסוכן.

רק אני נשארתי לבלות כאן את הקיץ החם והמעייף כל כך. האם לעולם איני מרוצה? ערן, בעלי, טס לנסיעת עסקים ארוכה. ילדיי נמצאים בקייטנה באמריקה יחד עם בני דודיהם האמריקנים. סוף-סוף אני בבית לבד. לא חייבת לעשות דבר עבור איש. כעת אני יכולה סוף-סוף להתיישב ולכתוב.

ערן מתחנן תמיד שאצטרף אליו. אבל מה אז? מלון. קניות. גלריות. מוזיאונים. ספרים. יופי. אבל כמה זמן אפשר לקרוא. קראתי וקראתי ועדיין איני חכמה. איכשהו התלהבותי שוככת במקצת כמו שקורה עם הרבה דברים כאשר הזמן המואץ יוצא לפתע מהמסגרת. אני משתוקקת לכתוב רומן. זה יהיה רומן אם אכתוב אותו.

אני לבד, כמו בסרט "שכחו אותי בבית". על מה? מורים לכתיבה אומרים, פשוט תכתבי. לא משנה מה. משפטים שנובטים בראשי אני כותבת מיד, אך כאשר אני מתיישבת על הכיסא, ידיי הרציניות מונחות על מקלדת המחשב, איני מסוגלת לחשוב על משהו שאני יכולה לומר. זה ממש מפחיד אם זה מה שרוצים לעסוק בו. אבל די, פחד ופיק ברכיים הם שמדברים.

השכנים שלי מרוחקים. אינני יודעת אם זה בגלל הכסף או סתם קרירות. אני עדיין מתגעגעת למנהג הדלת הפתוחה שהיה חלק כה בולט בתרבות הישראלית בתקופה שבה הגעתי לארץ. אני בטוחה שהוא עדיין קיים אך לא בשכונה שלי.

משפחה דתית חדשה הגיעה ומתגוררת במעלה הרחוב. מראה יוצא דופן במובלעת חילונית זו. אני שמחה שהם כאן. גדלתי בבית דתי ואני אוהבת את סגנונם. הוא גורם לי להרגיש מוגנת יותר.

אני נחשבת נאה. דיילות מכירה מתייחסות אליי יפה.  אתם יודעים מדוע. הלבוש שלי משדר קניות. אני רואה איך הן מתייחסות לנשים שנכנסות עם פנים של שעות הבוקר, לא מאופרות ולא מקושטות, נחרדות כאשר הן מביטות במראה באורך מלא עם תאורה אכזרית מלמעלה. אין מקום להתחבא. דיילות המכירה צעירות ונמרצות, במרחק נצח מהמציאות שאותן נשים ניצבות מולה. הן לא ידעו, לא האמינו מעולם שביום בהיר אחד הן ייראו כמו אימותיהן וסבתותיהן, למרות כל חדרי הכושר והקרמים בעולם. נכון שניתוחים פלסטיים שכיחים כיום, אך זו עבודת טלאים משום שכאשר מתקנים דבר אחד זה גורם לשאר להיראות נורא ואיום.

דרק, הספר שלי, גאה בשיער שלי. אני מתאימה לספרים. מה הטעם לעבוד קשה על שיערה של אישה אם כל היתר אצלה נראה נורא. אני רואה איך הם מתייחסים לנשים רגילות, לא צעירות כל כך. אין אתגר.  טיפול בשיער אישה עלוב וחסר ברק  מעמעם את הזוהר שלהם-עצמם. שיערי עשיר ועבה, ואני מתפללת לאלוהים שייקח אותי כששיערי עדיין במלוא תפארתו.

אך למרות כל ההסוואה היפהפייה, אני בכל זאת בכוננות דאגות הודות להוריי המסכנים. התוגה שלהם הפכה לתוגה שלי. העבר הושתק. הורי היו בוגרי שואה בתשלום מלא. אני לא שאלתי. הם לא אמרו. ועכשיו מאוחר מדי. אני זקוקה לתחיית המתים. בורה מכדי לדעת מה שהייתי צריכה לדעת.

האם אני רוצה להישאר בפרבר העשיר הזה שבו אינני מרגישה שייכות או שאני רוצה לברוח לירושלים, כחסידה גדולה של עיר, או להרגיש מוגנת בבני ברק, שבה כל אחד, בכל רגע של ערות מאמין ב"ברוך אתה אדוני, ישתבח שמו". אל תבינו אותי לא נכון. אינני מותחת ביקורת.

אני לוקחת שיעורים פרטיים אצל חבדניק בשכונה שלנו, שנראה כאילו הוא אוכל רק כשאין ברירה. גבוה מאוד וכפוף, כאילו כל צרות העולם מוטלות על כתפיו, והוא רק בן 23. יש לו ארבעה ילדים. אשתו ענווה מאוד ומאירה פנים. הם חיים בצמצום. דברים חומריים לא מתקבלים בברכה, בדיוק כמו חמץ בפסח. כל חפץ עלול להפוך לעבודת אלילים.

אנחנו דנים בפרשת השבוע והשלכותיה כיום. אצלו אני מרגישה נטולת משקל. כל הדאגות שלי מתאדות. אינני יודעת אם זו התורה שמדברת דרכו, או האהבה ללא תנאי שהוא אוהב את אלוהים. הוא כל כך שקט. לא כאילו אין לו מה לומר, אלא כאילו יש לו הכל לומר. הוא יודע איך להניח בצד את הדברים הטיפשיים. לא להקשיב לזוטות שמנסות לחדור. אך ברגע שאני יוצאת מביתו השלווה נוטשת אותי ואני חוזרת למחשבות האסורות שרודפות זו את זו במוחי.

אני אוהבת אותו הרבה יותר מאת כל הפסיכולוגים שלי.  השתוקקתי שהם (ברבים) יבינו אותי, יעזרו לי, אך בעיותיי לא היו בעיותיהם. מהן 45 דקות שבועיות במטרה להבין את העבר, לפתור בעיות של ההווה, ולשפר את העתיד.  עד כמה משמעותיים יכולים להיות הדברים  שאני אומרת ב- 45 הדקות שלי? הרי אהיה שם שוב בשבוע הבא, ובשבוע שלאחריו ואחזור על המונולוג שלי. הם ישמעו אותו שוב. יש להם זמן. לי אין. הם יכולים לעשות טעויות. לי יש הרבה יותר מה להפסיד. אני רעבה. הם לא. הם שומרים מרחק מהלב והנשמה. יותר בטוח כך. התהליך לוקח כל כך הרבה זמן, ויש מדבר באמצע.

אני מנסה בכל מאודי להיות ישרה. גם במצבי איש-לא-יודע-איש-לא-רואה אני משתדלת  לנהוג על פי עשרת הדברות. מוזר שאין דיבר לנקמה. מפתיע משום שהם מאוד עדכניים. כיצד ידעו כל כך הרבה לפני שנים כה רבות?

אני יודעת סודות רבים אך שומרת אותם לעצמי. בוטחים בי ואיני בוגדת. עליי לשקול בכובד ראש מה לעשות, אף שהדבר יכול לפגוע בשני הבתים שלנו. איב, חברתי הטובה ביותר נתנה לי מפתח לביתה. האם אצליח לעמוד בפיתוי להיכנס ולהסתובב בו? תמיד רציתי. האם אינכם סקרנים לדעת מה מתרחש בבתים של חבריכם כאשר אינכם שם? אך קיבלתי החלטות.

איב הייתה אחת הישראליות/אמריקאיות הראשונות שפגשתי ומאז אנו החברות הכי טובות. אני מכירה אותה טוב וכך גם היא אותי, אף שישנם כל כך הרבה דברים שאנו מסתירות מעצמנו, אז איך נוכל להכיר היטב אחרים. איב נשואה לגבר הנפלא ביותר. ג'ייקוב. רופא ילדים נהדר שכל האימהות אוהבות, וגם ילדיהן. וגם אני.

העניין הוא שיש לי קשר אתו. לא קשר כזה, אבל אנחנו קרובים מאוד זה לזה. איב לא יכולה ללדת. לי יש חמישה ילדים. איב תכננה לאמץ, אך היא שמעה סיפורי זוועה רבים מספור על קשיים באימוץ. ובעיות אחר כך – ההסתגלות.

תחילה היא אמרה שאינה מסוגלת לקחת את הסיכון. קשה מספיק לגדל את ילדייך הביולוגיים, אך כאשר לא יודעים מי האימא או איך היא התנהגה בתקופת ההיריון – אוכל, סיגריות, אלכוהול. האם היא הגזימה בפעילות? באילו תנאים ילדה? והביורוקרטיה. זה עלול לארוך שנים. בינתיים התינוק גדל בבית יתומים, המקום הכי לא רצוי, ועם השלכות מפחידות לעתיד.

היא הייתה רשומה לאימוץ תינוקת בת שנה מרוסיה. היא טסה לשם פעמים רבות עם מזוודה מלאה מסמכים, אך בסופו של דבר היה מכשול בכל פעם. מסמך שלא היה לה, חתימה חסרה. בית יתומים ממש כמו בספרים של דיקנס. העניין כולו גרם לה לחלות. היא לא הצליחה לישון וסבלה ללא הרף מסיוטי לילה על הילדים שפגשה בביקוריה. בסופו של דבר איב סתמה את הגולל על אפשרות האימוץ.

בעלה אמר שהיא לא התאמצה מספיק. הוא התחנן שתנסה את השיטות החדשות. זרע שלו עם תרומת ביצית. יהיה לה היריון אמתי. התינוק יגדל בתוכה. לא, היא אמרה. בשום אופן לא.

פגשתי את ג'ייקוב בבית קפה בדרום תל אביב. נשים העריצו אותו. הוא היה רופא טוב.  צנוע. עדין וגם נאה מאוד. האימהות הצעירות לא היו מתנגדות להיות בעצמן מטופלות שלו.

ג'ייקוב אמר שיש משהו חשוב מאוד שעליו הוא רוצה לדבר אתי. הוא השביע אותי לסודיות. הוא סיפר לי שהוא גילה זה עתה שהוריו איבדו (המילה המתאימה היא הרגו) לא רק את שותפיהם לנישואים, אלא גם ילדים שלהם. שני הוריו. זה כל מה שהוא ידע. לא כמה היו, מה היה מינם, באילו גילים היו. האם יכול להיות שזה באמת קרה?

אחרי המלחמה והשחרור הוריו נפגשו במחנה עקורים. נישואים אלה בין ניצולים כונו נישואי היטלר. הם לא רצו להיות לבד, אך גם לא היו מסוגלים לחיות עם מישהו שלא עבר מה שהם עברו.

ג'ייקוב היה בן יחיד. אמו לא רצתה עוד ילדים בשום אופן. וסירבה לדון בכך. ואביו? אביו היה מסוגר בעצמו. ג'ייקוב סיפר לי שגם הוא היה טעות. "אבי רצה מאוד ילדים. הוא הרגיש משהו אחר לגמרי מאמי. הוא לא הצליח לשכנע אותה. הוא אהב אותה ולא חשב לעזוב אותה. ואז שם במחנה העקורים העלוב, כשהיא עייפה עד מוות ותשושה לחלוטין, היא הרתה".

"היא התעקשה על הפלה. אבי אמר לא. היא אמרה שאין לה כוחות לילד. שהיא תסיים כך את חייה ואת חייו של הילד. אך היא לא הצליחה לקבל החלטה. הזמן חלף ואז היה מאוחר מדי להפלה. זה אני, הילד הלא רצוי".

"תמיד הייתה תחושה של אחרים נוכחים בבית. כאילו לא היינו לבד. ידעתי באופן כללי על השואה. זה בהחלט לא היה נושא שיחה. בשנת הלימודים האחרונה בבית הספר לרפואה חבר טוב שלי התחתן. בזמן שכולם רקדו ישב  על ידי גבר. הוא אמר לי שהוא מרגיש שהוא מכיר אותי ממקום כלשהו או שאני מזכיר לו מישהו. אמרתי לו את שמי, את שמות הוריי ומהיכן הם באו. הסתבר שהוא היה באותו מחנה עקורים שבו היו הוריי. הקשר ניתק כי אנשים רצו להשאיר את חוויותיהם שם מאחוריהם".

"הוא זכר אותם היטב. איזה מזל שהוריי נפגשו וחיבבו זה את זה. היה להם גיהינום זוועתי במשותף. הם הבינו זה את זה. מי עוד היה יכול להבין. ואז הוא סיפר לי. לא יכולתי להאמין. שאלתי אותו שוב ושוב אם זה נכון. איך יכולתי לחשוב שהוא היה משקר על דבר כזה. אבי ואמי, כל אחד מהם היה נשוי קודם למישהו אחר,  איבדו את בני זוגם ואת ילדיהם. רצתי החוצה בלי להיפרד לשלום וכלום ונמלטתי מהמקום".

"הסתובבתי הלוך ושוב בתל אביב. לא ידעתי היכן אני. רציתי לדעת עוד אך בה-בעת לא רציתי. ידעתי שמה שהתגלה לי יישאר אתי כל חיי. צרוב בי כמו המספר על זרועותיהם. בני כמה היו הילדים? איך הם מתו? כמה זמן היו במחנה? לבד בלי אמם"?

"לא רציתי לשכב לישון. כל כך הרבה סיוטים. האם הם סבלו הרבה? כאשר הייתי נרדם בסופו של דבר, הייתי מתעורר כאילו מישהו קורא לי. הייתי קם ויורד למטה. לא מדליק את האור. דמיינתי כל מיני דברים מחרידים. האם עליי לגלות יותר? זה הספיק לי בינתיים".

"כל כך רציתי לדעת. מצד שני, הסקרנות הרגה את החתול. טוב, עשיתי ניסיון נוסף אחד ויחיד. התקשרתי לחברי החתן, הטרדתי אותו בירח הדבש שלו, ושאלתי אותו על אותו איש. הוא שאל אותי מה שמו. אמרתי שאיני יודע, הוא פשוט ישב על ידי באותו שולחן. לא הייתה הושבה מאורגנת. הוא יבדוק כשיחזור. כשחזר הוא לא התקשר אליי ואני לא התקשרתי אליו. השארנו את זה כך".

כל זה התברר לי לראשונה כאשר ג'ייקוב ואני ישבנו בגינה באחת ממסיבות יום העצמאות. כולם רקדו בפנים. הוא סיפר לי משום שכמו שהוא אמר, אני היחידה שמסוגלת להבין את מה שבלתי ניתן להבנה. כעת הכל השתנה. העבר שלו כבר אינו אותו עבר. "הכל מעומעם.. הכל מתנודד".

כיצד יוכל לפצות אותם. מאוחר מדי. הוריו הלכו לעולמם לפני שנים רבות; זה אחר זה, בתוך כמה שבועות. "יהיה אשר יהיה הכתוב בתיקים הרפואיים", אמר ג'ייקוב, "הם מתו משברון לב. זה פשוט לקח זמן-מה".

ג'ייקוב התחתן עם איב כי היא הייתה נערה אמריקאית עליזה ותוססת, הגונה מאוד, שבאה מבית אמיד, שמח וללא נטל כבד. הוא תכנן להוליד ילדים רבים, למרות שידע שכאשר יביט בהם יחשוב תמיד על אותם ילדים שאת שמותיהם, גיליהם ומינם לא ידע.

"שרה, לעולם לא אתגבר על זה. לעולם לא אהיה חופשי". הנה איב, שנולדה באמריקה, עם ילדות נפלאה כל כך ובית קולוניאלי חלומי, אך אינה יכולה להביא ילדים לעולם. היא ניסתה חמש פעמים, ובכל פעם הייתה לה הפלה בשליש הראשון של ההיריון. בפעם החמישית הרופא אמר, זהו. הוא לא יכול לערוב לה שתישאר בחיים בפעם הבאה. הביציות שלה היו מתחת לסטנדרט. לא ניתן לעשות דבר.

"לעולם לא," אמרה איב, "לעולם לא".

הרגשתי כל כך רע בשבילו. אימוץ? סחבת, נסיעות אינספור. אכזבות. ביורוקרטיה רוסית. תמיד חסר משהו. מסמך. חתימה אחת. וכל אותו זמן הילדים חיים בבתי יתומים , והנזק שנגרם להם בלתי הפיך. אולי התנאים היו גרועים כל כך במתכוון, כדי להכין את הילדים לעתיד הקשה והלא-ודאי שלהם.

ואז ג'ייקוב העלה את הצעתו. אני ילדתי ארבעה ילדים, והכל היה בסדר. האם אהיה מוכנה לעשות מצווה גדולה מאין כמוה ולשאת ברחמי את ילדם? למען חברתי הטובה ביותר.

בכך אפצה על כל אותם ילדים קטנים שהוריו איבדו. איב לעולם לא תלך לאישה זרה כדי שתשמש להם אם פונדקאית, אך ייתכן שתקבל את שכנתה, חברתה הטובה ביותר, שתדאג לתינוק הגדל ברחמה כאילו היה שלה.

אין מצווה גדולה מזו. כל שאר המצוות מחווירות על ידה. ורציתי לעשות משהו גדול כדי להוכיח את אהבתי לאלוהים, לתת משהו למענו, כדי שהוא בתמורה יהיה רחמן כלפינו, כלפי המשפחה שלי. כדי להרחיק את עין הרע.

כל כך הרבה דברים רעים קורים לאנשים שאני מכירה. החיים כל כך מתעתעים. כמו מחזה בתוך מחזה. אנחנו הולכים לכאן. נוסעים לשם.  אך בה-בעת מתחת לרגלינו מאיימים רעידות אדמה והרי געש לבלוע אותנו. ובנוסף אסונות של מלחמה, טרור והאלימות היומיומית הרגילה שמכה שורש. איש לא יכול לחזות דבר. אין MRI שיוכל לעקוב אחרי המכונה הפנימית שלנו, וגם אם יעבוד 24 שעות ביממה,.

מה יגידו ילדיי? לשאת עובר ברחמי תשעה חודשים ואז להחזיר אותו לבעלים. תרומתי/הקרבתי לאלוהים, שנותן לנו כל כך הרבה ושבו אני שמה את מבטחי. אני אתן תינוק לחשוכי ילדים. האין זו המצווה הגדולה ביותר?

לא יכולתי לספר לאיש מה הרגשתי כלפי ג'ייקוב. הייתי אישה נשואה. ערן היה טוב אליי ואהבנו זה את זה. אך זה לא היה בשליטתי. רציתי לנחם את ג'ייקוב, להגן עליו, להחזיק אותו במיטה יחד אתי לעולמים. לא רציתי הפרייה מלאכותית. רציתי את הדבר האמתי. האם בלתי אפשרי לארגן זאת? הסוד שלנו. האם לא מגיע לי גמול על הסכמתי לשאת את העובר? אין גם מעשה טוב ללא עונש.

נקראתי על שם אחיותיה האהובות של אמי, שרה, בת 14, ולאה בת 16. זה היה גילה של כל אחת מהן כאשר נלקחו. הן היו ברשימות של אלה שהגיעו לאושוויץ. אך לא ידוע דבר לאחר מכן.

אני רוצה לגרש דברים רעים. אינני רוצה לשמוע על אסונות. הניחו להם להיסחף במורד נהר החדשות הרעות.

אינני יודעת מדוע אני מספרת לכם את זה. אולי אתם תבינו. אך לאחרונה הייתה לי חוויה מפחידה מאוד. חברתי החנתה את הג'יפ שלה כשאני יושבת בתוכו כדי שתוכל ללכת לרגע לקחת דבר-מה במורד הרחוב. היא התרחקה במהירות ונעלה את המכונית והחלונות נסגרו אוטומטית. פאניקה.

מה לעשות? דפקתי על החלון, אך כמובן איש לא שמע. אוי, לא. המכונית נעולה. המפתחות אצלה. חשבי. חשבי. טלפון סלולרי. ואולי היא השאירה אותו במכונית? לא, הוא אתה. התקשרתי אליה משלי. לקח כמה דקות אך היא באה בריצה. היא הראתה לי כיצד לפתוח את הדלת כשהיא נעולה. איך יכולתי לדעת? אתם יודעים מדוע אני מספרת לכם את זה? מדוע אני צריכה לסחוב את הדבר הזה אתי לכל מקום?

זהו, אני אעשה זאת. אני אשא את התינוק ברחמי אם הם ירצו. זה המעט שאני יכולה לעשות בעולם בלתי אפשרי, ואולי אני בכל זאת אכתוב את אותו רומן.

יום העצמאות של פיונה

היא הייתה חייבת להחליט. הזמן של פיונה החל לאזול. לאחרים היה שפע זמן. חברים, מכרים, אויבים – שמחים להפיץ חדשות רעות. לחשו שהיא על סף גיל המעבר; לא שהיא נראית כך -  דקת גזרה, אלגנטית, עם מראה רענן  במידה מפתיעה, עם שיער בלונדיני מבריק באורך הכתפיים, שזור פסים יקרים, מנצלת ככל האפשר את המראה הטבעי; עיניים ירוקות, רחוקות זו מזו; ומשווים אותה לעיתים קרובות לג'קלין קנדי, גם מבחינת השיק הפשוט של לבושה. ג'קי קנדי לא הייתה חלק מחייה, דיאנה הייתה. זמן רב לפני שהיא ידעה משהו על ג'קי, היא נהגה ללבוש שמלות פשוטות וצמודות, ללא שרוולים ועם מחשוף סירה, סנדלים שטוחים, נעליים בסגנון נעלי בלט. ופנינים שנראות יקרות.

פיונה הייתה קרובה לגיל שבו תהיה מבוגרת מדי ללדת. היא נכללה כבר ברשימה של אלה שבספק. על אף שהרפואה כיום מסוגלת לאפשר לאישה להרות גם בשנות הארבעים המאוחרות של חייה, נדרשו דחף עז וכוח סבל עצום כדי לעבור את כל טיפולי הפוריות ואת זרימת המזומנים המתמדת עד לזכייה בפרס הגדול. או לא.

היא רצתה מאוד ילדים, אף שחברים שלה, הורים לילדים, נהגו להגיב במשיכת  כתפיים, להשמיע אנחה עמוקה ולומר, "בשביל מה?"  ילדים הם אינסוף טרחה, הוצאות ודאגות. ובסופו של דבר הם מקימים משפחות משלהם ונודדים למקומות רחוקים, כשהם מותירים את הוריהם עם בתים ריקים, חשבונות בנק מדולדלים ונכדים זרים להם. וכך, כאשר הדברים נרגעים סוף-סוף, הילדים בוגרים והגיעה העת ליהנות מהמשפחה, הם נעלמים; ההורים נשארים לבד , וכדי לראות את ילדיהם הם נאלצים לעלות על מטוס, לטוס אינספור שעות ועוד לפני שהם נוחתים, הם  מארגנים כבר את הטיסה הבאה.

אמה של פיונה, אישה מקורית מאוד, לא רצתה ששמה של בתה יוכרז בכיתה יחד עם עשר בנות נוספות. שמה, שם מאוד יוצא דופן, הבדיל אותה מאחרות, אך לא היה באפשרותה לזקוף את אותה החלטה יצירתית לזכות עצמה. הייתה זו  נועזות של אמה.

יום העצמאות ה– 60 של מדינת ישראל משמש ובא, וכמו בכל סופשבוע ובכל חג, פיונה הייתה מודאגת שמא לא יהיה לה לאן ללכת. אך זה היה שונה. תמיד היו שפע מסיבות גדולות לציון חשיבותו של יום זה, ויהיה זה בלתי נסלח ובלתי נשכח אם לא תקבל הזמנות, בעוד כולם חוגגים את ההתחדשות וההישרדות של ישראל.

אף שפיונה השתוקקה שיזמינו אותה וסבלה כשלא הוזמנה, למעשה היא תיעבה מסיבות, שבהן לא ידעה לעולם מה לעשות בידיים, ברגליים, ללא שיחת חולין שתעניין אחרים; וכשהיא צריכה ולא מצליחה לצעוק בקול שיגבר על המוסיקה המושמעת בדציבלים שהרבה מעבר לעוצמה סבירה. עם זאת, ההישארות בבית תהיה ההשפלה האיומה ביותר והוכחה שאיש לא רצה אותה. היא הטילה את האשמה על רווקותה, שככל הנראה היוותה סכנה עצומה לרוב חברותיה הנשואות. פיונה לא הייתה "חתיכה" במובן הרגיל, שעם כניסתה המפוארת הושלך הס בחדר. אך היה מקום לטענה שסגנונה השקט והתנהגותה הביישנית מסקרנים ומעניינים יותר מאותן נשים ששדיהן החדשים בולטים לראווה, והן לעולם לא מועדות או מאבדות שיווי משקל. הן מביטות תמיד קדימה ולעולם לא למטה כדי לבדוק אם הקרקע ידידותית לעקבי הסטילטו הגבוהים  כסולם שעליהם הן צועדות.

פיונה גדלה בבית דתי. היו דברים שהיא לא הצליחה להיפטר מהם. חצאיות ושמלות היו כרוכות בבעיות לוגיסטיות. מכנסיים היו כה נוחים וקלים. כך היא לא נאלצת לעולם למשוך את חצאיתה באי-נוחות כלפי מטה כאשר היא מתיישבת, או להיות מוטרדת לגבי רגליה, שלדעתה לוקות בחסר. ומכנסיים פטרו אותה מהחלטות כה רבות לגבי גרביים. לגרוב או לא, ובאיזה צבע, דקיקים או לא, בגובה ברך, גרבונים וכו'. וכמובן, נעליים – הדילמה האינסופית. עקבים הם סקסיים אך בוגדניים. להוריה היה נעים יותר לא לראות אותה במכנסיים. המעט שביכולתה לעשות למענם.

בארץ כמו ישראל, בעיר כמו תל אביב השוכנת על שפת הים, המראה המתאים ביותר הוא כאילו השלת מעלייך את רוב הבגדים. היא לא הייתה חייבת דבר לרב כלשהו. שום הסבר לגבי אורך חצאיתה או עומק המחשוף שלה ולגבי החלטותיה  עד כמה להיות  לבושה או חשופה. אך חרף מזג האוויר, האופנות והשיגעונות האופנתיים החולפים, הרגשתה הייתה טובה יותר כשהייתה לבושה יותר.

בנוסף לחששותיה לגבי הזמנות למסיבות יום העצמאות, מסיבות על האש ושירה בציבור, הייתה זו תקופה גורלית בחייה של פיונה. היה עליה להחליט, לבחור את האחד, את בעלה לעתיד. שני מחזריה הרציניים קבעו לה מועד אחרון. כמו זה של סינדרלה. את חייבת להחליט עד אחרי יום העצמאות. זה היה מועד סופי להתאמה. תארו לעצמכם, שניים רוצים אותה, ושניהם בחורים בסדר גמור. זהו נס ובאמת תקופה הרת גורל.

שכן למרות המאה המתקדמת, עדיין היה זה עולם של גברים. הבחירה בידיהם. חברים לא היססו לומר לה עד כמה מזלה שפר עליה. האם היא יודעת מהם סיכוייה של אישה להינשא אחרי גיל ארבעים? הסביבה היא שדה מוקשים מסוכן לרווקות שאינן צעירות עוד. עם דגש על לא צעירות.

חברים הזהירו אותה שאם לא תקבל החלטה מידית תאבד את שניהם ואז תהיה בצרות צרורות. ושלא תבוא אז לבקש סימפתיה. קולותיהם הדהדו – הייתה לך הזדמנות. אולי האחרונה. גברים לא גדלים על העצים, לבטח לא בגילך, וכו' וכו'.

ג'וזף החל לחזר אחריה פחות משנה לפני יום העצמאות ה- 60. הוא היה דתי-מסורתי, אדם משכיל, ישר, בעל חוש הומור יבש, שלקח את עצמו ברצינות רבה, וגם אותה. לא יהיו כאן התנהגויות פוחזות. הוא סחר באוספי תכשיטים, קנה ומכר ללקוחות אמידים. היה לו משרד קטן בקרבת הטיילת מול חוף תל אביב. מקום לא בולט, שאפשר לו לבוא ולצאת כרצונו. את האבנים היקרות ביותר שברשותו הוא שמר בכיסים שנתפרו בתוך המקטורן ובתוך מכנסיו. אדם זהיר, מוכן לכל אפשרות.

התמחותו הייתה תכשיטים עתיקים ובסגנון אר-דקו. הוא היה איש עסקים פיקח והגון, שהשקיע את רווחיו באגרות חוב אמינות וברכוש. פיונה לא תצטרך לדאוג  עוד אי-פעם בנושא כסף.

התחום שבאמת עניין את ג'וזף יותר מכל היה חקירת חשבונות אבודים של יהודים בבנקים שוויצריים. זה התחיל במאמציו שלא נשאו פרי לאתר את חשבונות הבנק האבודים של אביו. אביו היה סוחר תכשיטים בקנה מידה גדול בהרבה מג'וזף. אך סופו היה טראגי.

לאחר מסע מפרך הצליח אביו להגיע לשווייץ בחורף המקפיא של שנת 1940, במטרה להפקיד שם כספים ותכשיטים לפני חציית הגבול למקום מבטחים. הבנקאים השוויצריים האכזריים הסכימו בארשת קודרת לקבל את הכסף והתכשיטים, אך סירבו לחתום על מסמך כלשהו, תוך שהם שומרים מרחק ממנו כאילו היה נגוע במחלה מדבקת, למרות שלקחו בשמחה ובשתי ידיים את כל מה שנתן בידיהם. אביו נתפס בחצותו את הגבול בדרך לחופש, ואיש לא שמע ממנו עוד לעולם. לג'וזף היו סיוטי לילה רבים שבהם חלם שאביו נמצא על פסגת הר מושלג ומחכה לחילוץ. הוא נדר לנקום אישית בגזלני הרכוש היהודי בתקופת מלחמת העולם ה-2.

ג'וזף אהב את עבודתו, את המסתורין שבה. מי היו הבעלים הקודמים? מדוע מכרו? את הסיפורים שמאחורי התכשיטים.

הוא היה גבוה, עיניו בגוון חום-צהבהב, וראשו מכוסה תמיד כובע או כיפה. לא כובעי בייסבול ולא כובעי ברט צרפתיים אלגנטיים. הוא לא נישא מעולם, אף שהיו שמועות שבמשך שנים רבות אהב אישה מסתורית כלשהי.

לפיונה יהיו חיים טובים אתו. הוא רצה ילדים. כמובן שהוא רצה שהיא תנהל בית דתי, ופירוש הדבר מחשבים, טלוויזיה, טלפונים ומכוניות, מושבתים כולם למשך 24 שעות בשבתות וחגים. המשמעות הייתה אובדן חלק מהחופש שלה. זה היה בסדר מצדה. פירוש הדבר להשתייך. חופש פירושו שאת לבדך.

היא קינאה בחברותיה שעם בעליהן היו תמיד שפע אפשרויות – סרטים, ים, מיטה, כסף, ושפע נסיעות עבודה קצרות. הן אהבו להתלונן על הבעלים, תכננו בריחות קצרות, קניות בפריס או לונדון, הנאות בלאס וגאס, אתרי ספא במזרח אירופה עם שמות שאי-אפשר לבטא, שיט תענוגות בקריביים. הן היו נאנחות – לפעמים בעלים הם פשוט יותר מדי, והן חייבות לברוח מדי פעם כדי לשמור על שפיות דעתן.  כאילו  מדובר בעוגה קלילה.

מט, יריבו של ג'וזף היה עורך דין מצליח, מוכשר באיסוף לקוחות טובים ושימורם לאורך זמן. הוא היה כוכב בבית המשפט ונואם מעולה; שובה לבבות ונאה. הוא באמת חיבב אותה. סוף סוף אישה מסורתית ואינטליגנטית עם עומק, לא רק פנים יפים. מישהי שאפשר לשוחח אתה, שאינה סוגדת לממון ואופנה.

כצבר וטייס עם שני עיטורים, מט  זכה לגושפנקה על ידי כולם. אך לרוע המזל הוא התחתן עם אחת הבזבזניות הגדולות. מט היה עשיר ונדיב יתר על המידה. פיונה מגדירה זאת חלש. בסופו של דבר אשתו נטשה אותו לטובת גבר עשיר עוד יותר. הגירושים לא היו בעייתיים מכיוון שהוא נתן לה הכל. אך הייתה תקלה קלה. זוג תאומות יפות שנוצלו על ידי גרושתו כדי לקשור את מט בניצול נצחי. לא די בכך שהיא קיבלה את דירתם היקרה וכל מה שהיה בה, ובכלל זה אוסף האמנות שלהם, אך גם  דרשה דמי מזונות עצומים מדי חודש. התאומות לבשו בגדי מעצבים בלבד.

פיונה תהיה אמן החורגת של התאומות. זה קל, אך אמן היא סיפור אחר. היא פשוט לא מסוגלת להתמודד אתה. היא איחרה תמיד בשעות רבות לקחת את התאומות וכשהיה עליהם להחזיר את התאומות לביתה היא לא הייתה בבית ולא התקשרה מעולם לעדכן על השינוי בתכניותיה. אז מה – אמרו חברותיה. תתעלמי ממנה. אם היא מורידה את התאומות על יד ביתכם, תורידו אותן על יד ביתה. תעשי תינוק. זה עוזר. זכרי שגברים לא גדלים על העצים וכו'.

מט לא אהב להתעמת עם אשתו. הוא לא השתחרר עדיין מהכישוף שלה. והוא היה מאוהב בתאומות, ילדות יפהפיות עם שיער בלונדיני-אדמדם ועיניים ירוקות. מראה אירי.

מט החליט שהפעם הוא יבחר רק באישה יציבה, שמחכה לו בבית עם ארוחה אמתית על השולחן. אשתו הראשונה פרסמה בגאווה שהיא לא נכנסה למטבח מעולם. ההוראות לצוות העובדים בבית ניתנו מחדר השינה שלה אחרי שעת ארוחת הבוקר שהיא לא אכלה. היא הייתה על סף אנורקסיה. הבגדים שלבשה תאמו את גופה השלדי והוכיחו את המימרה שבגדים נראים הכי טוב על קולב. היא נעלה נעלים עם עקבים דקים וגבוהים מאוד, שערה השחור והעבה שופע חלק על גבה, עם טקסטורה וצבע שמתחרים בשיערן של נשים אסייתיות. הגוון של התאומות מקורו במשפחה שבצד שלו.

עובדי משק הבית באו והלכו. היא לא הצליחה להחזיק באיש. ומשטרת ההגירה טיפלה ביתר. בשל הבדיקות הקפדניות היא החזיקה את זוג העובדים הנוכחי ממש במעצר בית, ולא הרשתה להם לצאת עד חצות, ובהוראה מפורשת לשוב בדיוק אחרי 24 שעות.

פיונה חששה שמשמעותם של נישואים עם מט  תהיה מריבות מתמידות עם אשתו הראשונה, ושידה תהיה תמיד על התחתונה. היא נראתה תמיד מושלמת כל כך מכף רגל ועד ראש. קניות היו כל חייה. ערך נטו של המלתחה שלה היה יכול לממן חברת סטארט-אפ אחת או אף שתיים.

ולמרות כל הכאב והבעיות שאשתו הראשונה- גרושתו גרמה לו, הוא העריץ בחשאי את סגנונה היהיר, היה גאה באופן שבו גברים הביטו בה, האופן הנונשלנטי שבו היא לבשה את בגדי המעצבים שלה, בטוחה כל כך שהחיים יאירו לה פנים תמיד. בינתיים זה אכן היה כך. בדומה למט, אנשים אהבו לתת לה כל דבר שרצתה, פחות מזה לא בא בחשבון.

פיונה רצתה להיות שייכת למישהו. בחוף הים היא לא הייתה לבד. החוף עם בתי הקפה הישנים בעלי קסם מיוחד, הפזורים לאורך קו החול. לבוש הים שלה כלל שמלה קיצית פשוטה, סנדלים צבעוניים ותיק קש, שבו ספר וטלפון נייד. היא לא הרגישה בנוח בבגד ים,  לחשוף בפומבי את גופה לשמש ולעיני כל.

בהתחלה היא הייתה מתיישבת באחד מבתי הקפה ומזמינה אייס קופי. היא אהבה את צלילן של שתי המילים. משמעותן הייתה קיץ. הים המלוח, אוושת הגלים, צעידה על החול החם ברגלים יחפות. הוא הייתה שוכרת כיסא מהבחורים הנאים והשזופים, ומציבה אותו קרוב ככל האפשר למים. הגלים, השמיים הכחולים, והשמש החמה המאיימת להמיס כל מה שנקרה בדרכה. היה כל כך קל לדבר עם אנשים. לא היה שום דבר מפחיד או מאיים. ברקע ילדים צוחקים ומשחקים. מכשירי רדיו משמיעים שירים נוסטלגיים. גולשים. שחקני מטקות. היא נזהרה תמיד שלא להיפגע מכדור. חגיגה שהיא חלק ממנה, וכך גם כל האחרים.

לעיתים קרובות היו גברים נעצרים על ידה, מציעים להזמין אותה למשקה, מבקשים שתשים עין על חפציהם בזמן שהם שוחים. וכך זה היה מתחיל.  לפעמים זה היה יכול להיות מבטיח, ולפעמים לא. הדירה שלה הייתה לא רחוקה מהחוף, וכאשר היא הייתה פוגשת מישהו ממש מיוחד, היא הייתה מזמינה אותו לדירתה לארוחת בוקר מאוחרת או ארוחת צהרים קלה, תלוי בשעה, ושם, פעם בזמן-מה, הייתה מתקיימת מסיבת העצמאות שלה, לעיתים עם זיקוקים, אך במקרים רבים יותר בלעדיהם.

עם זאת, היא אהבה את הנוכחות הגברית בין הסלים הכתומים שלה המלאים קונכיות, הספות שלה בירוק-צהוב, וילונות הגלילה מעץ, מאווררי התקרה הלבנים, שכן אי-אפשר להשיגם בצבע כתום, והחדר הפורח כמו גינה, עם שרכים שופעים, ושפע סחלבים בירוק חיוור ואדום.

צבעוניות שולטת בכל. כריות פרחוניות בגוונים בהירים, מפת שולחן בצבעים עליזים. האם לא היה מסוכן להביא הביתה גברים זרים לחלוטין? אולי. אבל אחרי הכל מדובר בישראל. והיא יודעת מה היא עושה.

אורחיה מחוף הים היו מסונוורים מנוף הים המנצנץ, המסמא באורו העז. היא נהגה להתגאות באוזניהם מייד בקרן הלייזר המסתובבת באיטיות בדירה. עין שרואה הכל. לגיסה יש חברת אבטחה גדולה והוא התקין לה מערכת בקרה חדשנית שכוללת קודים סודיים לשימוש בזמן מצוקה.

הוא היה רוסי שאפתן, כחול עיניים שמינה את עצמו לראש המשפחה, ומכיוון שפיונה הייתה רווקה והתגוררה בגפה ללא הגנה, חובה לשמור עליה, שכן היא הרבה יותר עדינה ושברירית מאחותה. פיונה הרגישה שהוא מאוהב בה במקצת. בניגוד לאחותה, שהייתה הרוח החיה של כל מסיבה, לפיונה, למרבה הצער, הייתה נטייה למלנכוליה, ופעם פעמיים הייתה קרובה מאוד להתמוטטות, אך ניצלה ברגע האחרון, ולא נגרם כל נזק.

גם היא הייתה רוצה להכריז על עצמאותה, לקחת סיכון, אך הזמן והכסף החלו לאזול, כשמכוניתה צריכה טיפול בתשומת לב כמו ילדים. על מי תוכל לסמוך כשאינה מחוברת לאיש.

אף שחברותיה הנשואות מצאו תמיד פגמים בבעליהן והיו חסרות סבלנות כלפיהם, בכל זאת הן היו מאושרות שמישהו מטפל בהן. ברור שהיו מריבות ואי-הבנות, אך לפי מה שהיא יכלה לראות, הטוב עלה בהרבה על הרע. כאשר ילדיהן התבגרו כבר והיו מחוץ לבית, הן הבינו שהגיע זמנן, והוא אוזל.

השבועות שקדמו ליום העצמאות ה- 60 של מדינת ישראל היו יפים במיוחד. האביב במלוא הדרו, כאילו ידע שאין אלה ימים רגילים. ייתכן שהבצורת הועילה בכך שדיכאה את הפרחים ואת העצים הפורחים, ועתה אילצה את צבעיהם לבלוט  בוהקים יותר. דגלים המתנופפים מכל עבר תאמו את השמיים. כחול ולבן, לבן וכחול. היא חשה גאווה עצומה, מפצה את עצמה על כל שנות היתמות ללא דגל.

בסופו של דבר הוזמנה פיונה למסיבת יום עצמאות רצינית. לאחר כמה הרצאות ארוכות שהרצתה לעצמה, היא החליטה להעז וללכת לבד למרות שזו תמיד חוויה קשה, כמו אודישן; לצעוד בביטחון מעושה לאורך מסדר הביקורת, ההערכה המידית, הראשים המופנים עד מהרה ממנה לעבר הבחורות המתאימות  לנישואים, כאשר אלה  נכנסות למסיבה על רגלים ארוכות, וסמן הנעורים הופך נמוך יותר עם כל שנה שחולפת. היא עזבה את המסיבה וצעדה לחוף הים.

המדינה מציגה ביצועים מעולים. כולם עליזים. תראו מה עשינו עד כה. בן גוריון היה כל כך גאה בנו. גם הרצל. אין דבר מושלם. אך ללא ספק מדובר בהצלחה.

זיקוקים, דגלים. מוסיקה. חשים פעימת לב אחת בכל. פיונה מביטה בשמיים. עד מהרה יעלה השחר. כולם חוגגים.

וגם היא. והיא חופשיה.