חייה של רותי היו רצופים רגעים שראוי לשַמֵּר – רגעים של אושר לצד משברים עמוקים.
בזכות עושר המבע שניחנה בו הפכו ימיה, זיכרונותיה, חייה, ליצירות חד-פעמיות של מילים ותמונות. השילוב המופלא שהתקיים בה – בין אוזן שהיתה רגישה לדקויות השפה ובין עין חדת אבחנה – היה מתת נדירה, שעברה כחוט השני בתחנות חייה.
בת שנתיים היתה כשנמלטה עם הוריה, מוריס וגיטל פונק, מווינה שבאוסטריה דרך ברית המועצות ויפן אל סיאטל שבארצות הברית, בעקבות מאורעות ליל הבדולח.
ילדותה עברה עליה בסיאטל ושם עוצבה דמותה. את לימודיה לתואר הראשון בעיתונות ובספרות אנגלית השלימה באוניברסיטת וושינגטון.
בשנת 1961, כשהיא בת 25, החליטה רותי לעלות לבדה לישראל מטעמים ציוניים. את מקום מושבה קבעה בירושלים, שם הכירה את ישראל בקר, עורך דין יליד הארץ, ונישאה לו.
ארבעה ילדים נולדו לזוג – דליה, אהוד, לימור ויונתן ורותי – שמעולם לא זנחה את הכתיבה – בחרה להקדיש את ימיה לגידולם, בבית שהקימו בכפר שמריהו.
מאז ומעולם ניהלה רותי יומן. לצד תיעוד יומיומי של חייה נמלא יומנה בשירים, במחשבות וברעיונות שהיו מתובלים בפניני חוכמה ומנוסחים כיהלום מלוטש. רק עם מותו של ישראל בעלה בטרם עת, וכשהיא מטופלת בארבעה ילדים, נטלה לידיה את המצלמה שקיבלה ממנו והחלה את דרכה כצלמת. תערוכת היחיד הראשונה שלה התקיימה בשנת 1992 בבית הסופר בתל אביב, ובמקביל לעיסוקה האמנותי כצלמת עבדה כעיתונאית ובעלת טור ב"ג'רוזלם פוסט".
רותי בקר אהבה את ארץ ישראל בכל מאודה, ואף ששפת הכתיבה שלה היתה ונשארה האנגלית, דומה שרבות מיצירותיה שרות שיר הלל לנופיה, לתושביה ולשכיות החמדה שלה.
עם השנים הוצגו עבודותיה מעל במות נבחרות – שיריה וצילומיה זכו להתפרסם בכתבי עת נחשבים ובגלריות, בישראל ובעולם.
כשכינסה רותי את יצירותיה לָספר "קנה לי גן עדן הלילה, בטח יש אחד כזה למכירה", אמרה: "אין לי צורך להתראיין, השירים והצילומים מדברים בעד עצמם".
